ספר כחול

ילדה בתוך קופסה

ילדה בתוך קופסה קרטון

כמו אגוז בקליפתו הקשה

שאיש לא יפצה.

מתחבאת מהעלם

לאור פנס

מתחבאת בתוך קופסה.

יש לה פה הכל, בקופסת

הקרטון –

חופן של שקט,

סליל מחשבות

ובריכת בדידות עמוקה לצלול

אך תוכה.

ילדה בתוך קופסה קרטון

ממציאה מימדים חדשים,

חולמת בחושך

מרחפת רחוק, רחוק מכאן

דואה

בורחת מבלי לזוז

ילדה בתוך קופסה.

עולם זר

עולם זר,

רוצה אותך

נואשות.

רוצה בקרבתך

לצלול עמוק

עמוק אל תוך המון האדם שבך

רוצה אותך נואשות,

עולם.

עולם זה,

פינית לי

אי שלם, רק בשבילי

עם דקל וים

צרפים מתים

וספינה באופק –

שלא תבוא אף פעם לאספני

אל תוך זרועותיך, עולם.

אם יכולתי

הייתי כותבת מליון פתקים

בתוך בקבוקים

ומשיטה אותם

בתוך ימיך

אל עבר יבשותיך הזרות

אשר סודותיהם סתומים לי.

אם יכולתי

הייתי מניפה דגלים לבנים

צועקת לכל הספינות שבאופק

המבדיל בין הכלום שלי

לבין החיים.

הייתי עוסה הכל

אם רק היה לי איך

אם רק היה לקולי צליל

אך אני אילמת לעומתך

עומדת בתוך דממתי,

עולמי הזר.

כנפיים

בלילה צמחו לי כנפיים בחולות

קרעו עורי,

קרעו בכאב

בקעו מבשרי כמו שיר עצוב

באמצע מקדש עזוב עתיק.

כן, בלילה צמחו לי כנפיים

כחולות

ניערו מגבי אבק ישן

ורוח אחרת נשבה בתוכי

קרירה וטריה

בלי חמסין מתיש

של רגש כבד מחול.

ובוקר פרשתי אותן מעלי

גדולות ויפות

לא מוכתמות

טהורות מהחטא של היומיומי

המאובק,

נקיות משיגורה

ולא כבולות

בתוך אזיקי ההגיון.

התעופפתי אל-על, אל השמש,

אל האור והחום

חופשיה כריאת ציפור

אך יודעת בתוך-תוכי

שגורלי כגורל פרפר

שנשרף על נר.

לצייר

קו דק זורם על הנייר

כשיר ללא מלים

כתינוק שרק נולד.

קו פשוט,

לפעמים רוטטת מלא חיים

צועק בקול, משפריץ צבע עז

ופעם נשרך לאיטו, מנמנם

או אולי מהורהר

כנחל אכזב

וכשהקו לובש צורה וצבע

ומקבל חיים משלו –

אני עצמי נולדת מחדש

טהורה ומאושרת

ונפלאות העולם

שוב מוצאים את דרכם אלי.

ילדת מכחול

ילדת מכחול אני.

ילדה של נייר מקומט

וצבע שלא מתייבש

אף פעם,

ילדה שנופלת לתוך בורות

ויוצאת מלוכלכת ושרוטה,

קצת מרוטה,

אך עם עיניים בוערות,

ורצה מהר לקחת עוד דף נייר

ולמרוח עליו את מה שקרה לי

בצבע ריחני,

צבע שלא יתייבש.

געגוע

בארץ שלי הרחוקה

שמש לוהטת וחולות

וגשם חזק עם ריח אבק

מדרכות אפורות

חתולי רחוב רעבים

ויונים מהלכות הלוך ושוב

בארץ שלי הרחוקה

דקלים כהים מול השקיעה

עם שפריץ מי כסף מלוחים

חול זהוב, מאוהבים מתחבקים

ושיער שמתנופף ברוח

בארץ שלי הרחוקה

שקיות עפות ברחוב

עמודי חשמל,

אוטובוס עם נהג עצבני

ונוסעים דוחפים

הארץ הזאת – היא שלי תמיד

עם פלאפל והתחנה המרכזית הישנה,

עם שירות בית כנסת,

אבן ירושלמית

ופתק בכותל עם בקשה לחזור

צליל שקט נובע מתוכי

מעומק לבי-

שיר ללא מלים

או אולי מלמול בשפה זרה.

מנגינה משונה

והרמוניה לא מובנת

לאף אחד, וגם לא לי.

הצליל מתחזק,

לפעמים מחריש אוזניים

ואין מקום להימלט.

כבצפירת יום כיפור

הכל נעמד בי דום

למשמע הקול הצורם.

מייבב, מילל

לא עוזב.

ורק לפעמים – אקורד ישן

נוגה, שקט ומוכר.

מדי פעם – שתיקה,

מפחידה מכל צפירה.

והצליל זורם בעורקיי,

מזין אך מכאיב,

מנגן את מוסיקת חייי המוזרה.

ירח כחול

ארבע קירות,

מיטת ברזל,

חלון גבוה וצר.

מביטה בתקרה

ללא תנועה –

כי לא זזים פה.

ירח כחול בחלון הצר,

ירח כחול,

רחוק וגבוה.

ומסביבי הכל מרובע,

מרובע.

ריבועים של סורגים

מלבני קירות,

רצפה משובצת.

ורק הירח עגול היה,

עגול!

ורציתי אליו

להיות איתו,

לטבוע, להתמזג בכחול שלו,

רחוק וגבוה,

רחוק

וגבוה

וכחול.

לשרוף

לקחת גפרורים,

לשרוף את הגשרים

אל העבר,

אל העתיד,

אל החיים שאני חיה.

לשרוף את התורים

ואת הציורים

לנקות את הראש

מהג'וקים של פעם.

להתעופף גבוה ולראות את הכל

בוער שם למטה,

בוער למטה...

לשרוף את חיי

מבלי להתחיל מחדש

פשוט לעבור לממד אחר

ממד עוצר-נשימה

עם אש יוקדת

מים שחורים

מכחולים זוהרים בחושך

וקן ציור באדום לוהט.

לשרוף את הגשרים,

לשרוף את התווים,

להתמוטט!!!

רוח

לעוף, לעוף עם הרוח...

לצוף, לצוף עם המים...

לחלוף, לחלוף עם הלילה.

יגיע היום והשמיים יזרחו

בלעדי.

לבכות, לבכות... ונהר

דמעות - זורם וממהר,

מימיו הרועשים

רוצים לספר לכולם על העונג

שבסבל.

ליפול, ליפול ככוכב...

להחשיך, להחשיך עם הערב...

ואני עוד אגלה,

אגלה את סודו של הכוח

שגורם לרוח ההיא

להקפיא את כל

רגשותיי.

ילדת-נבל

ובאותו יום,

כשהיא פרטה על מיתריי,

הם רעדו בקול חלוד, ללא שיר.

היא רצתה להפיק ממני

את המנגינה השקטה היפה.

אבל מיתר נקרע אחר מיתר

ואני, ילדת-נבל עצובה

נסדקתי, וללא מיתר נותרתי.

ללא מנגינה,

רק עם הד ישן

של הרמוניה עמוקה

שהיא ניגנה בי פעם,

לפני שקרעה מיתריי.

זיכרונות

דקות נושרות

מהקירות

כמו עובש ישן.

קורי עכביש

של זיכרונות

תופסים בי

נדבקים

מגעילים ורכים.

זיכרון טובעני

של מגע

של ליטוף

של נשיקה,

נשיקה-נקישה.

וזה עוטף אותי

דביק וחם –

קורי עכביש

חזקים,

חזקים יותר מדי

והדקות נושרות

נושרות ונושרות

מהקירות.

שינוי

רוצה שזה יבוא כסערה פתאומית

כמו טורנדו זועם ויורק אבק

כסופת שלג באמצע הקיץ

או אהבה ממבט ראשון.

רוצה שיבוא שינוי אמיתי

שישאיר אותי בהלם,

שלא יותיר מלים.

שמשהו יתפוצץ בתוכי בזעם

לאלפי רסיסים של רגשות

חדשים.

ואצא לרחוב ואצעק בקול

מרוב שזה יציף אותי מבפנים

אקח מברשת ודלי של צבע

ואצייר ציור ענק

על הקיר שבעיר.

ציור שיצעק לאלפי ההמון

שימרח שהוא שם בקווים גסים,

עם צבע בוער ופועם בעיניים...

ומתחת לציור אכתוב:

"הנה הוא בה –

השינוי מבפנים."

קירות

הקירות שותקים, לבנים.

הם צריכים לעמוד פה תמיד

ולראות הכל.

הם רואים יום-יום ילדים

בוכים,

ילדים צועקים מכאב.

הקירות שומעים אנחות

אחרונות.

הורים שמחזיקים לילד את היד

בדקתו האחרונה –

הורים שעוד מעט יהיו יתומים

הקירות הלבנים זוכרים אותם.

הם עומדים במלוא כובדם

לא רוצים להאמין

אבל הקירות יודעים

שכאן כל יום

ילדים מתים.

מוות בעיניים

שם ראיתי אותה –

ילדה עם מוות בעיניים.

אכולת כאב,

ילדה ללא גוף.

ידיד – חוטים שזורי דקירות.

הן נפלו על ברכיים צרות,

קטנות,

ללא תנועה,

ללא חיים

ילדה עם מוות בעיניים.

והיא ידעה שזה כבר נגמר,

ילדה קטנה, אבל רואים שהיא

הבינה.

והיא לא חיפשה מבט עידוד

היא בהתה אל הריק

בהתה אל החלל

ילדה עם מוות בעיניים.

כשעיניה פגשו את עיניי

הי הביטה דרכי, לא רואה

דבר

כי לא היה לה מה לראות

למה לצפות,

כי היא ילדה עם מוות בעיניים.

יונת שלום

אל תיגע בה, ביונת השלום

ראה, היא גוססת

רעבה ומרוטה.

אל תיגע בה

ואל תיתן לה פירורים-

אל תיגע ביונה.

היא מדבקת, חולה

מלאת כאב

עייפה וזקנה ללא תקנה

ומקורה סוחב בקושי

את עלה הזית היבש.

אל תבקש,

אל תבקש ממנה

שתפסיק מלחמות,

אל תתעסק עם היונה.

היא כזאת חולה,

עייפה, מרוטה

שאם תיגע

פשוט תמות איתה.

צייר

כשהוא צייר,

מכחולו זרם על הבד

כהשתקפות ברבור על פני אדם.

כל קו היה כצוואר ציפור

עדין כפלמינגו חולמני

וידו נתנה למכחול

לדאות,

לעוף דרומה.

אל החלומות, אל הסיוטים

אל הכאב,

אל הפחד העולם.

כשציירת

עיניו היו כמים כהים

בשעה שיורד החושך.

וכשציורו היה מתחיל לנשום

היה הצייר

מת לרגע,

נודם,

וומחכה שתשיר לו שוב

הציפור בתוכו

ותקרא לו לעוף אל תך ציור

חדש

לעבר חיים חדשים.

שריפה

מסביבי הכול בוער

שרפה

עצים קורסים

אנשים מתים

הכל בוער

כשריפה.

ובתוכי

כבתה אשי

ובתוכי

לא קורסים עצים

ואיש לא מת.

בתוכי

שקט מסוכן

בתוכי

דופק אין

ואין גם מוצא

מן הקור

מן השקט

רק רוצה

לזרוק את עצמי לשם

אל האש

האש של כולם

להישרף

להיות העץ שיקרוס

האדם שימות

ומסביבי

הכל בוער.

צבעי מים

אקח לי מחר

קופסת צבעי מים

קלילים כשמלת כלה,

כטל בשמי הבוקר,

כרוח על שפת אגם.

אקח צבעי מים

ואצבע בהם את העולם כולו.

שיהיה שקוף-

כנוצת ציפור.

שיהיה נוצץ וטרי

כטיפת מים על אשכול ענבים

כחיוך שחולף ובשאר בפנים,

משתקף.

כך אצבע את עולמי

בצבעי המים שלי,

העדינים.

מכחול

כבר מפלדה,

הוא נפל מידי

על רצפת העץ-

מכחול.

הוא נפל מידי,

החליק

ונותרתי לעמוד תחתי,

והמכחול דימם

המכחול התעוות

הפצע שנפער ברצפה

לא הגליד שנים.

המכחול

בכה בצבע שמן

ונאנח בחריקה חרישית.

אני עמדתי תחתי

לא היה בי כוח

להרימו,

להצילו

ולא היה בי גם כוח

להציל אותי.

כשתיגע

כשתיגע לי

מי שלא תהיה,

אסתור לך.

כשתשאל למה,

אשתוק.

לא אספר לך

איך זה קרה

איך הם שברו אותי –

אחד אחד

שנה אחרי שנה.

לא אכנס לפרטים

ולא אסביר

איך בכיתי כל לילה כמעט

במשך כל השנים.

לא אדע איך לתאר לך

ולא אמצא מלים

ולא תדע אף פעם

איך הם ריסקו אותי

לרסיסים.

כשתיגע בי – אסתור לך

עם כל השנאה שיש בעולם

גם אם תהיה לי החבר הכי טוב

גם אם אהיה מאוהבת בך

עד הראש.

כי מי שלא תהיה

בשבילי אתה אחד מהם

ולא אתן לך

להעיר את דמעותיי הנמות

לא,

לא ארשה לך.

אז מי שלא תהיה

אל תיגע

אל תיגע בי

לעולם.

פער

הפער בין איש לרעהו –

הבדל אינסופי ומחריד –

נשאר הדמיון היחיד כמעט

ובעצם אולי היחיד.

כל חיוך שנפרש על זוגות

שפתיים

כל חיוך על חשבון של אחר

היה לצעקה של אי הבנה

של פרחי אדם אסופים לזר.

כל דמעה שהכתימה בגד

או כרית בחשכת הליל

היתה מלוחה מאלף סיבות

הידועות רק לשד ולאל.

כל דמעה הייתה לפער

בתוך גוש יצורים עדום

בין איש לעוד איש, הדומים רק

בשונים הכל כך עצום.

נווד

אלוהי, איך?

היכן תלון הלילה?

היכן תשפוך דמעותיך,

אלוהים ללא בית?

אלוהי,

מלותי לאוזניך – כרוח,

וזעקת לבי לא תשמע.

נוגה ויגע,

ללא מקום מנוחה,

אלוהים המשוטט בדרכי השמים,

אלוהי הנווד.

מוות

מרגישה אותו מתקרב,

צועד אחרי

חרש.

מתחבא בתוך הצלליות

שמתחת לעיני

מתחבא בכובד גופי.

עוקב אחרי מבין ענפי עצים,

מרשרש בשיחים,

מרחף מעלי

בשמי הלילה.

המוות יורד על כתפי

לאט,

מנשק את שפתי

לאט נשיקה ללא נשימה.

הוא גוזל ממני לאט

את העולם.

מרגישה את המוות קרב

מסתתר מעיני כל

מחכה לדקה הנכונה

לקחת אותי

אל שחור חיקו,

אל הכלום.

מרגישה אותו.

***

עם כל הכעס שהיה בי,

בעטתי בעץ הזקן

ועליו, כדמעות

בשקט נפלו לרגלי.

ובדממה רק הדהוד רחוק

של געגוע לשיר ישן

ששמעתי פעם-

הוא נטפ אל חדרי

מבין סורגי החלון.

אחרי

הייתה דממה כשפתחתי עיניים,

מתה, שכבת על שולחן הניתוחים

צינורות בגופי עדיין

ומכונת הנשמה כבויה.

אז על השולחן הקר הרגשתי

שחיי אכן היו חיים

ומותי – רק דממה ריקה.

ורציתי לחזור לשם כל כך

לעמוד ליד ארון התרופות

במטבח שלי, הנקי

עם שיש כחול, משובץ.

לעמוד שם

ולא לפתוח את החפיסה הגורלית

ואת הדלת המובילה אל הנצח,

להשאיר אותה סגורה,

במקום זאת – רק לברוח משם

ולצרוח – לא!

ולחשוב – אני רוצה לחיות.

צפרדעים

אני זוכרת טוב כל כך,

את הצפרדע ההיא, בפינה,

שדרכתי עליה בכעס

ברגלי הקטנה...

ואמא אז אמרה לי

עם עצב בפנים

שאמא צפרדע כבר לא תוכל

לחזור

לילדים שלה, שמחכים.

ולאחר שנים מספרת כשסגרתי

בפעם האחרונה את התווים,

לא הייתה עוד מוסיקה

ולא היו עוד צפרדעים.

ילדותי התרסקה בבת אחד

אל תוך חופי המציאות

באמצע מה שהיה אמור

להיות המשך של אותה ילדות.

עם עיניים פקוחות שראו הכל

אך מוקפת פילים ורודים ושדים –

ילדה עם פסנתר סגור בחדר,

ילדה בלי צפרדעים.

עכשיו, כשאני ביבשת אחרת

במקום רחוק מכל מה שהיה

שלי

אני יודעת שזה לא הסוף,

ויש כאן אפילו הרבה צפרדעים.

ופעם, אם אני אמצע צפרדע

מקפצת באמצע הגינה,

אולי אני אחזור הביתה

אפתח את התווים

ואנגן

בשקט

מנגינה

ישנה.

מעשה כשפים

לחש כשפים נאמר,

האש רקדה תחת סיר רותח

ואני, מכשפה זקנה

זרקתי לסיר:

קליד פסנתר

בובה ישנה

שמלת פרחים ירוקה

ומבט של אמא.

גם קומץ אבקה עם ריח סתיו

וגשם בגן ציבורי.

מבטים שונים, חיוכים, מלים –

ערבבתי אותם בסיר הלוהט.

עוד מילת כשפים אחרונה...

הכל מתחיל להסתחרר סביבי,

הכל מתנער מאבק,

חוזר לחיים,

ושוב אני ילדה קטנה

בשמלה ירוקה פרחונית

יושבת בחדר

מתנדנדת על כסא, חולמת

ולא ידעת,

לא זוכרת

שבעצם כולי רק זכרון

של מכשפה זקנה

מתגעגעת.

תקוות

ויבוא לילה

שאני אשן בשקט

עם חיוך רגוע

ונשימה מתונה,

ללא חלומות כבדים

מבלי להתהפך

בתוך סדינים מקומטים.

וכשאקום למחרת

אני אהיה מוכנה

להיות עצמי

להיות מי שאני

אני אהיה מוכנה

להיות לחיות.

עולם אחר

הזיה

הם קראו לי, או שזו הזיה?

אחרי מה שקרה לא נשארתי שפויה.

נפלתי למטה, הרחק מהמציאות,

נמלטתי מכאן לחפש הזדמנות

להביט בעיניים של מישהו אחר...

אם תלך בדרכי, אתה לא חוזר.

הזיות וקולות עוטפים את כולי -

הכרתי היום עולם חשמלי.

אחרי מה שקרה לא נשארתי שפויה -

כל עולמי הוא רק הזיה.

עולם אחר

אפיסת כוחות.

שואפת לכלום.

רוצה את הריק לכסות אותי.

רוצה חושך בראש, ללא הבזקי כאב.

רוצה לא לראות את האור בחלון,

רוצה להיות אדישה לכל.

לא לכאוב.

לא לחשוב.

למות - לא, זה מדי מפחיד.

רק לא להרגיש.

לישון...

ולקום כשיהיה קל,

להתעורר לעולם אחר.

עם כאב - לפעמים,

עם פחדים אולי,

אבל לא כמו עכשיו!

לא עם זעקה פועמת בראש,

לא עם החושך המחניק בתוכי.

לכאוב במידה, אך גם לשמוח.

ליהנות.

ולא לרצות את הריק לכסות אותי,

לא לרצות חושך.

להתעורר לעולם אחר -

עולם יפה.

צבר

לו הייתי נולד צבר

הייתי אז הצמח הכי מאושר -

הייתי שתול בחולות רחוקים

והיו לי הרבה חברים ירוקים.

לו הייתי קקטוס דוקרני וענק

כל אוכלי הצמחים היו שומרים מרחק

וגם היצור הכי רעב

אלי בחיים לא היה מתקרב.

הייתי שותה בלילות את הטל

שירד משמי המדבר בו אגדל

ובימים נהנה מהחום

חי בלי דאגות, גדל מיום ליום.

...וכשהיה מגיע זמני לנבול

לא הייתי עושה מזה סיפור גדול

כי מתוך שורשי שבחול המדבר

יצמח בקרוב עוד צבר מאושר.

פאניקה

פאניקה שקטה,

איום באפלה

רוצה לצעוק לעזרה

ולא יכולה.

הסמקה חיוורת

בגלל בושה גאה

הפאניקה חוזרת

בהתפרצות רגועה.

שחור בעיר,

אין גם צל של שמחה

בניינים עם עיניים

בוהים בחשכה.

פוביה דוממת

זועקת בלחישה

ונפשי מדממת

בדמעה יבשה.

בדידות

אנשים רבים היו שם,

האור פעם בחלונות.

קולות, צעקות, צחוק...

הייתי אתם,

אחת מהם,

מוקפת אהבה ודאגה.

אז למה,

למה כה לבד לא הרגשתי לעולם?

וכה חזק בחיים לא צעקתי.

אך איש לא שמע, כי צעקתי בפנים.

לא רציתי אותם לשמוע.

כן, הם דואגים

כן, רוצים לעזור.

אך כיצד יבינו,

איך, אם איני מבינה בעצמי?

ורק האור פועם

וקולות סביבי.

והלבד גאה וכיסה בגליו,

החניק.

בלעתי את הבדידות המלוחה,

עד שזה הרגיש בפנים כמו רעל.

מנת יתר...

האם מתים מבדידות?

גיבורה

ופעם, כשהוא לא יהיה כאן

להאיר את הטוב ואת הרע

אצטרך להחליט לבד

האם אני אשמה.

כשהוא יעלם אל תוך החשכה

הוא יראה אותי משם, יושבת ובוכה

חושבת על מה שעשיתי,

ולא מבינה דבר.

ידי שבידו קטנה כל כך

והוא מוביל אותי לכל מקום

בלב שלם ובחיוך שקט,

עם עיניים שלא פוחדות לראות.

כשהוא כבר לא יהיה כאן

ולא יהיה למי להיצמד

אני אזכור אותו כמו שהיה,

הולך קדימה ולא מפחד.

והאור יחזור לתוך עיני,

ושוב אוכל לצעוד

כי אני אזכור אותו, גיבור,

והוא יחיה בתוך החלומות.

...ופעם, כשהוא לא יהיה כאן

להאיר את הטוב ואת הרע

אני אהיה מספיק גדולה

כדי להיות בעצמי גיבורה.